קטמנדו - פוקרה - בגנס לייק - צ'יטואן 27.9-23.10.2019


נפאל שלמרגלות ההימלאיה, היא אחת הארצות היפות והמגוונות ביותר בעולם מבחינה אתנית, תרבותית וטופוגרפית.

נפאל היא נקודת חובה של המטיילים במזרח ולא סתם. בגלל האוכל, השווקים, הנופים המטורפים של האנפורנה והאוורסט והחוויות העוצמתיות בארץ מגוונת זו. זהו יעד שעומד בפני עצמו ובגדול.

הכל למעשה סובב סביב מסלולי הטרק למרגלות ההרים, כל השאר הוא בונוס.

הגענו בסוף ספטמבר לנפאל והתחלנו את המסע שלנו בקטמנדו, עיר הבירה של נפאל. העיר שלעומת 20 שנים קודם, וכפי שאני זוכרת אותה, הפכה להרבה יותר מתויירת, עמוסה, ואף קשה הרבה יותר להסתגלות.

עם הגעתנו לקטמנדו הבנו שהשיח ברובו סובב סביב הטרק, לאיזה טרק יוצאים, מי המדריך, ציוד וכדומה. למעשה הימים בקטמנדו מוקדשים לתכנון הטרק, בחירת סוכן נסיעות, מדריך, השגת אשרות לטרק בהרים, והצטיידות בהתאם לטרק שבוחרים.

האמת, היינו קצת מבולבלים ביום יומיים הראשונים. בחודש לפני הגעתנו לנפאל היינו בטוחים שנסתפק בהליכה של 4-5 ימים, אך במהרה הבנו את עוצמות ההרים המושלגים ובחרנו להיות כמה שיותר קרובים אליהם, ולעשות את טרק סובב האנפורנה במשך 8 ימים.

לקטמנדו הקדשנו 5 ימים ובעיקר לתכנון הטרק, אך יצא לנו גם לחוות אותה מעט ולראות עיר מודרית ומפותחת מאוד, בעלת רחובות צרים וצפופים וכמעט בלתי ניתנים לתזוזה, וזאת לצד צבעוניות רבה, מקדשים עתיקים, אוטנתיות מול מודרניות, שווקים, אוכל רחוב וילדים שמוכרים חפצים זולים ברחוב.

באחד הימים הראשונים מצאנו מסעדה סינית, ששמות המנות רשומים על הקירות בסינית. ישנם 6 שולחנות קטנים, מלצר אחד שלא עוצר לרגע, כולם סינים, ואנחנו שאוכלים שם כמעט כל יום. רצינו לטעום כמעט כל מנה שהיתה טעימה יותר מהשניה, יקי ממש התמסר למקום והעדיף ללכת לשם כל יום, אך אני הייתי צריכה קצת גיוון ובעיקר שקט בזמן האוכל.

באחד הימים הלכו לכיכר דורבר. זוהי הכיכר המרכזית בקטמנדו. יש בה המון רוכלים וסוחרים, מעין שוק קטן לקניית פירות, ירקות, תבלינים ומקדשים רבים. הכיכר מלאה פעילות ערה כל היום, והתיירים מתערבבים בה עם רוכלים ו"קדושים" הלבושים בבגדים צבעוניים. הילדים התעקשו להדליק נר ולהניח על אחד המקדשים, זהו מנהג של הנפאלים, כנראה כחלק מהקדושה של המקום.

ההליכה לכיכר וחזרה היתה קצת מאתגרת, קיווינו בכל לבנו שלא נדרס על ידי אחד האופנועים, הרי ברור שגם בנפאל אין מדרכות והולכי הרגל צריכים לפלס את דרכם בין הרכבים ונהגי האופנועים הרבים, שנוהגים ממש כמו משוגעים.

בערב שלפני היציאה לטרק הגשמנו את חלומם של הילדים, בעיקר נוגה, לאכול סטייק. מאחר ובהודו הפרה קדושה, לא אכלנו בשר במשך 3 חודשים, דבר שהיה מאוד חסר לילדים. הלכנו ל"אברסט סטייק האוס", מסעדה שביקרתי בה גם בטיול הקודם שלי לנפאל, ושלא השתנתה כלל. סטייקים משובחים, אוכל מערבי וחשבון מנופח (יחסית להודו ונפאל).

יום למחרת עזבנו את העיר העמוסה והיחסית מודרנית לטובת הטרק בכפרים והחיים הצנועים והפשוטים. לקריאת הפוסט על הטרק>>

לאחר הטרק הגענו לפוקרה. פוקרה, יושבת על אגם בין פסגות הרים המתנשאים לגובה של יותר מ-8,000 מטרים. קשה להפריד בין העיר פוקרה לנוף ההרים שסובב אותה. רכס הרי האנאפורנה ונהרות גועשים, טבע מסביב ולמול העיר המתויירת והמודרנית.

אני מאוד ציפיתי לפוקרה, העיירה הקטנה עם שביל העפר שמצדו האחד נשקף האגם שבקצו מבצבצים הרי האנפורנה המושלגים, ומצדו השני מספר מסעדות וחנויות בודדות למכירת ציוד טיולים.

השביל הפך לכביש דו סטרי, עמוס רוב היום. החנויות בעיקר מודרניות ופרוסות משני צידי הכביש. כדי להגיע וללכת לצד האגם יש לחצות את החנויות וללכת בשביל צר במקביל לאגם. גם בשביל זה כבר רואים הרבה מאוד רוכלים, ילדים מקומיים לבושים בבגדים מורדניים משחקים במשחקי קלפים, ומסעדות שמהן צופים לאגם. חיפשתי את פוקרה של פעם, פוקרה שמאוד אהבתי ואליה התגעגעתי. לשבת במאפייה הפמפרניקל הידועה, שהיתה ממוקמת ממש מול האגם, לבהות באגם ולחוות את השלווה. משפחה נוספת שפגשנו סיפרו לנו את אותו סיפור בדיוק, אך הם מצאו משהו דומה בקצה האגם, כמובן שהגענו לשם והרגשנו קצת יותר את השקט והשלווה שחיפשנו.

בטיולים הללו יש המון הפתעות בדרך, במיוחד כשיש לנו ילדים סקרניים ומלאי בטחון. באחד הטיולים פגשנו בקבוצת דייגים שישבו להם בשפת האגם ודגו. אור ישר רץ וביקש מאחד מהם להיות חלק מהעשיה. אז הוא דג דגים, החזיק בהם ושוחח רבות עם אחד מהדייגים. מדהים!

בימים הראשונים בפוקרה היינו עדיין  נלהבים מההליכה בהרים והחוויה העוצמתית של הטרק, כך שחשבנו לעשות טרק נוסף. ביררנו פרטים שהיו חסרים לנו, התלבטנו רבות,  אך החלטנו בסוף לוותר ולהשאיר טעם מתוק, להזכר ולדבר הרבה על הימים בהרים.
אני גם מאוד רציתי להגיע לטיבט, שאליה מגיעים דרך נפאל בטיול מאורגן ומדריכים צמודים. ויתרתי בגלל עניין פרוצדורלי ותקציב עצום.

באחד הבקרים שטנו באגם עם המשפחה שאיתם טיילנו בטרק, משפחה שמאוד התחברנו אליהם וחיכינו שיסיימו את הטרק ויחברו אלינו שוב. נהננו מכל רגע איתם.

חגגנו בנפאל את היום הולדת של אריאל, חגיגות שנמשכו במשך שבוע. הצטיידנו בהרבה מתנות קטנות ובכל יום נתנו לה ברכה ומתנה. אריאל מאוד חיכתה וציפתה ליום ההולדת ולהפתעה שתקבל. היתה יום הולדת מקסימה.

בזמן שהותנו בפוקרה היינו צריכים להחליט על היעד הבא בטיול. לאחר הרבה התלבטויות ופגישה עם הללי, בחורה שמתטיילת עם ילדיה כבר 9 שנים, ושאיתה בנינו את המסלול מלכתחילה, שינינו מעט את המסלול המקורי. החלטנו שהדבר הנכון ביותר הוא להגיע לדרום הודו. ההתרגשות היתה רבה והתחושה היתה שאנו חוזרים הביתה ולמקום האהוב.

לאחר כ- 8 ימים בפוקרה נסענו כחצי שעה לאגם בגנס. זהו אגם יפה ושלו שהפך בשנים האחרונות לאזור מתוייר לאלו המחפשים לברוח לכמה ימים של רוגע ושלווה.

סגרנו מקום מראש שהיה טיפונת מרוחק מהאגם, אך כשהמונית עצרה בקצה האגם הבנו שעלינו לישון סמוך לאגם. שמענו על מקום כזה ודיברנו עם בעל הגסט האוס. הוא הנחה אותנו היכן הגסט האוס. אני הלכתי לבדוק את המקום וכשהגעתי היה לי ברור ששם אנחנו הולכים לשהות במשך מספר ימים. לא עניין אותי גודל החדרים, הנראות, התנאים, עניין אותי רק לשים את החפצים ולהכנס לאגם. חזרתי לנקודה שבה יקי והילדים חיכו לי ולקחנו את התיקים להליכה לא פשוטה של 15 דקות לאורך האגם.

זו היתה הפעם הראשונה שהיינו צריכים לשאת את החפצים עלינו וזו הפעם הראשונה שבירכנו על כך שהחלטנו לצאת מהארץ עם תיקים נוחים, מוצ'ילות. מאחר והיינו 3 וחצי חודשים במסע רכשנו כמה דברים והתווספו לנו עוד 2 תיקים. אז בכל כוחותינו (שאחר כך שילמנו על כך ביוקר), הגענו לגסט האוס, וכמו שחשבתי זרקנו את חפצינו בחדרים, שמנו בגדי ים וירדנו ישר לאגם.

שקט, יופי עוצר נשימה, מים נקיים ונעימים, אוכל טוב, רוגע , רק שלווה – זהו בגנס לייק! אחד המקומות המדהימים שהיינו בהם.

שלושת הימים שלנו בבגנס, היו מלאים בחוויות אחרות, הכל סובב סביב האגם, שחיה באגם, שיט בסירת משוטים וקפיצה לאגם מחבל שמחובר לאחד העצים.

בעל הגסט האוס, סאנו, אדם מקסים וחיובי הרחיב את ביתו ובנה מספר יחידות נופש ממש על האגם. האוכל במסעדה שלו מגוון ומצוין וחייו סובבים סביב החוויה הטובה של האורחים שלו. המקום הקטן שלו תמיד שוקק חיים, ועם זאת מורגשת בו שלווה אדירה. התנאים במקום מינימליים. היינו צריכים להתפצל ל- 2 חדרים בגלל גודלם הקטן, באחד החדרים לא היו מים חמים, אז היינו צריכים להתקלח כולנו במקלחת קטנה עם מיכל שמתחמם מגז, בטמפרטורה כמעט אפסית או קרובה ל- 50, כי שום דבר לא עובד כמו שצריך במדינות המזרח. חדר אחד היה מוצף בנמלים ששום תרסיס לא עבד עליהם, וחדר אחד בשטיח מקיר לקיר שאני כבר לא יודעת מה עדיף, נמלים בחדר או שטיח שלא ניקו אותו אף פעם. אבל מה זה חשוב כשלמול הנוף המשגע הזה, שחדר ממש על האגם, כולו חלונות שמהם רואים את המים, ההרים הירוקים ומעבר להם ההרים המושלגים.

את הימים בבגנס בילינו עם משפחה שמדי פעם נפגשנו איתם בפוקרה, עוד משפחה שנכנסה לנו ללב.

ביום השני נסענו לעיירה אחרת שבה ככל הנראה ישראלים ונפאלים ביחד קשרו חבל מאחד העצים ואליו מוט עץ. אל המקום מגיעים ישראלים רבים רק כדי לקפוץ שוב ושוב אל תוך האגם. באגם מחכה גם רפסודה שרובה מתפרקת, ושעליה העברנו את רוב היום.

היה ברור שאור, יקי ואני נקפוץ לתוך האגם, אך הקפיצה של נוגה ואריאל היתה מוטלת בספק אצלי ואסורה בהחלט מבחינת יקי. הקפיצה מהחבל היא מצוק שאם לא עוזבים ידיים בזמן וקופצים לאגם אז בודאות מתנגשים בצוק. בנוסף מדובר במדרון שממנו נאחזים בחבל, מדרון שכולו בוצי ויש סכנת החלקה. אור עשה זאת בהצלחה פעם אחר פעם. כדי שיקי יעלה את נוגה לחבל הייתי צריכה מאוד להתאמץ ולעודד אותו, גם היא עשתה זאת בהצלחה. באשר לאריאלי, יקי כבר לא יכל לעמוד בזה אז הוא לא היה לידינו ולא צפה במתרחש. מצאתי כבר מישהו שיעזור לי להרים אותה, את הבטחון כבר היה לה וגם היא עשתה זאת בהנאה. איזו חוויה משוגעת ומטורפת!

ביום למחרת, ביום ההולדת של אריאל, שכרנו סירת משוטים ושטנו ללב האגם, קפצנו הרבה למים והיינו כ- 5 שעות באגם. הדרך חזרה היתה קצת מאתגרת, בגלל הרוח הנגדית ורשתות הדייגים הרבות הפרוסות בתוך המים ומונעות מהסירה להתקדם. לבסוף הגענו ממש כמה דקות לפני החשיכה.

באותו הערב נפרדנו מהמשפחה שבילינו איתם, וכמו כל פרידה שהיתה לנו עד כה בטיול גם זו צבתה לנו בלב וחישלה אותנו לבאות.

באותו הערב נהנינו מארוחת ערב מדהימה על שפת האגם והאחד מהשני, רק אנחנו חמישתנו.

ביום למחרת נסענו באוטובוס מקומי לצ'יטואן, שמורת טבע וספארי, אחת משמורות החי המובילות באסיה. בג'ונגלים של שמורת הטבע צ'יטואן חיים זני חיות רבים ובינהם פילים, נמרים, קרנפים, איילים, קופים, שפע אדיר של ציפורים וזוחלים רבים ביניהם נחשים ותנינים.

לשמורה הגענו בצהריים וכבר אז דאג בעל הגסט האוס, שהוא גם המדריך המלווה, לעשות לנו סיור בשמורה, לראות כיצד מגדלים את הפילים ואת חיי המקומיים בשמורה.

המדריך הסביר לנו שהפילים שמגדלים מחוץ לשמורה הם פילים שמשמשים כאטרקציה ולהכנסה כספית. הוא הדגיש שהתנאים שהם מגדלים אותם אינם תנאים הולמים (כגון כבילת רגליהם על ידי שרשראות ואותם לעמוד), ולכן גם החלטנו שלא לרכב עליהם או לנצל את האטרקציה הבלתי נתפסת כפי שהיא מתקיימת.

היומיים ששהינו בשמורה היו יומיים חוויתיים במיוחד, מפני שהתחושה היא שחיים בתוך ג'ונגל, חיות רבות מסתובבות סביבנו, ויתכן גם שפתאום נראה קרנף הולך לידינו ואף נמר. מחד זוהי הרפתקאה ומאידח יש בה מעט פחד.

חיי המקומיים בשמורה הם פשוטים מאוד, כפריים ואוטנטים ממש. המקום אינו מתוייר כמו מקומות אחרים שראינו בנפאל ואינו מתיימר להיות מודרני. מגיעים לשמורה אנשים שבאמת רוצים לחוות את תחושת הג'ונגל האמיתית.

בבוקר הראשון השקמנו מוקדם בכדי לצאת לטייל בתוך השמורה, עוד לפני שמתחיל להיות רועש ומרתיע לחיות. ליוו אותנו 2 מדריכים, כאשר הנוהל אומר שאחד חייב להיות מקדימה והשני מאחור, כאשר שניהם מצויידים במקלות. המדריך הסביר לנו את כללי הזהירות ומה עלינו לעשות במידה ואנו רואים קרנף, נמר, פיל ועוד. הלכנו כשעתיים בתוך השמורה ובתוך עצים וענפים הסבוכים האחד בשני, בשקט ובציפייה לראות חיה מעניינת. לרוב ראינו חרקים, איילים ומעופפים.

מאוחר יותר עשינו טיול ג'יפים בשמורה, נסיעה של כ- 4 שעות, חוויתית מאוד שבה המדריך צופה במשקפת בכדי לזהות חיות ולהתקדם לעברם. בשמורה קיימים היום כמאה נמרים, שלוש מאות קרנפים וכמאה דובים. צפינו בקרנפים ההולכים ממש לפני הג'יפ, אפילו נשקפה לרגע סכנה, שכן אחד מהם הראה כוונה לתקוף. ראינו תנינים, קופים, איילים, פילים וציפורים. הג'יפ שלפנינו ראה דוב, הוא היה ממש כמה מטרים לפנינו. לילדים היתה ציפייה ממש לראות דוב או נמר, אני אישית חשבתי שאולי טוב שאחד מהם לא היה לידינו. כחלק מהסיור ביקרנו בחווה לגידול תנינים וראינו את מגוון התנינים כמעט בכל גיל.

ביום למחרת שטנו בקנו וראינו תנינים במרחק מטרים ספורים מאיתנו.

פארק צ'יטואן היתה חוויה מסעירה, מרגשת ואף קצת מפחידה. יצא לנו לחוות את הג'ונגל האמיתי, ללמוד על החיים של החיות בג'ונגל ולהתמסר לחוויה המדהימה הזאת.

עזבנו את צי'טואן לכיוון קטמנדו שוב באוטובוס מקומי, וכפי שנהוג בנפאל בפרט ובמדינות המזרח בכלל, הבטיחו לנו 5 שעות נסיעה ובפועל נסענו כ- 10 שעות, סתם כי 2 משאיות לא הצליחו לנסוע יחד באותו נתיב למרגלות ההר.

בילינו יומיים נוספים בקטמנדו, בלנוח בעיקר ולעקל את חוויות הארץ הנפלאה הזאת ומשם טסנו לגואה, הודו.

לסיכום על נפאל, הארץ המהממת שכל כך חיכינו לה. ראינו את ההרים מרחוק ומקרוב, הרגשנו את חיי המקומיים, חווינו גם את החיים המודרניים בארץ שמנסה להתפתח במהירות, חווינו את החוויה הכי עוצמתית שלנו בכל הטיול עד כה, 8 ימי טרק מטורפים!, שהינו מספר ימים באגם הכי יפה שראיתי עד כה, והיינו ממש בתוך ג'ונגל. אלו תחושות שהמריאו לכיוונים שונים כמעט בכל יום בזמן של כחודש: התרגשות, התפעמות מיופי עוצר נשימה, ציפייה, פרידות קשות, רוגע, שלווה ושוב דופק הלב, בקיצור חודש מטורף עם חוויות בלתי נשכחות, חובה לכל משפחה!


לאלבום התמונות המלא >> בעמוד גלריה יש ללחוץ על לשונית "נפאל"