עמק פרוואטי 22.7-4.8.2019


עמק פרוואטי הוא עמק יפהפה וירוק שנהר זורם לאורכו. העמק מכותר בפסגות הרים גבוהות ומושלגות. בצדדיו של עמק פרוואטי ממוקמים כפרים ציוריים, השוכנים בין טרסות עשירות בצמחייה ויערות.

עמק פרוואטי היה בסימן שאלה גדול, האם להגיע לכפרים? הם ללון בתנאים פחות טובים? והאם שקט מוחלט משתלב בכל המסע הזה. לבסוף הגענו לעמק פרוואטי בעקבות משפחה מקסימה שהתחברנו אליהם.

נסענו מזרחה והגענו לקאסול, העיירה ממנה נוסעים לכפרים. מיד כשהגענו לקאסול הציפו אותי זכרונות רבים ומתוקים מהטיול הקודם ומהאנשים שטיילתי איתם. הזכרונות עלו במיוחד כשביקרתי בגסט האוס שהיינו בו לא מעט. חוץ מזה הכל השתנה, הרחוב הראשי כבר לא היה תמים וציורי, אלא מלא בחנויות ובמוכרים שמנסים לפתות אותך בחפץ כזה או אחר.

יום למחרת נסענו לנקודה שממנה והלאה לא עוברים יותר רכבים. חיכו לנו שם פורטרים (אנשים שסוחבים את הציוד תמורת תשלום) ועלינו כחצי שעה ברגל לכפר הראשון – קלגה.

קלגה הוא כפר השוכן במרומי ההר. הכפר הוקם מסיבות תיירותיות עבור התרמילאים המגיעים לאזור, מה שלא פוגם מהקסם שלו ומהנוף הפסטורלי.

ההליכה לגסט האוס הנה בשביל צר שמוקף צמחים ירוקים וגבוהים, נחלים קטנים ובתי המקומיים שעובדים בטבע למחייתם.

זהו כפר אמיתי, שקט, פסטורלי, מוקף ירוק יפיפיה, ממש כמו בסרטים.

כשהגענו להום סטיי מיד הרגשנו תחושת חופש ענקית. אפשר להשתחרר קצת ולשחרר את הילדים, הרי אין מכוניות והשביל הקרוב הוא רק שביל אחד שמוביל לאותו מקום.

את השבוע בקלגה בילינו במסעדות קרובות, בהרבה זמן משפחתי, בבילוי משותף עם המשפחה אצלה לנו, בעשיית יצירות עם הילדים, במנוחה ובשקט אמיתי. יש משהו מאוד מיוחד במגורים בבית משפחה הודית ולחוות את החיים שלהם. ברגעים אלו מבינים באמת מהם חיי הכפר, כיצד הם מתפרנסים וכיצד הם חיים ממה שהטבע מציע. המשפחה שגרנו אצלם מגדלים ירקות וקטניות ומזה הם חיים. הם מבשלים כל יום מהגינה שלהם ודואגים לסביבתם. הם מאוד אכפתיים וחביבים במיוחד ומנסים כמה שיותר להתחבר אלינו, לילדים ולהכיר אותנו.

מבחינתי להיות בטבע היא הזדמנות ליצור ממה שיש בסביבה, אז עם אור מאוד נהננו ללכת בשבילים הצרים ולתת לו להוביל את הדרך ואפילו לטעות ולגלות דברים חדשים, ועם הבנות זו היתה הזדמנות ליצור זרים מהעלים והפרחים.

לאחר שבוע הלכנו לכפר הסמוך פולגה. הליכה של כחצי שעה וחציית הנהר. פולגה הוא כפר יותר ותיק עם יותר מסעדות, גסטהאוסים ומקומיים. היא יותר מתויירת ולכן המסעדות מותאמות יותר לחיך המערבי.

פולגה היתה הזדמנות ללכת לטיולים יומיים בסביבתה. לצד פולגה שוכנת טולגה, כפר נוסף שכמעט ולא מגיעים אליו תיירים אך הדרך אליו משגעת. טיול ביער הסמוך לפולגה, "יער הפיות" חשף בפנינו יער משגע, עצים נדירים ביופיים וחוויה מקסימה. ביער ניסינו ביחד עם הילדים להדליק מדורה, הם ליקטו עשבים וזרדים יבשים, אך הדבר לא צלח, עד שמרחוק ראתה אותנו הודית והגיעה אלינו עם ערימת זרדים יבשים והדליקה את המדורה תוך כמה שניות.

לאחר 5 ימים בפולגה החלטנו לעזוב את הכפרים ולחזור לקאסול.

מקאסול ביקרנו בכפרים נוספים בטיולים קצרים. אחד הכפרים הבולטים הוא מאניקאראן - עיירה הודית יפה ומעניינת. למניקאראן הגענו באמצעות אוטובוס מקומי. אז באמת הרגשתי את הודו האמיתית שזכרתי, המון הודים באוטובוס, מוזיקה בווליום גבוה, המון צבעים בוהקים וכולם שמחים. מניקאראן נחשבת מקום קדוש לעלייה לרגל עבור הינדים וסיקים. יש בה מקדשים רבים, מעיינות חמים טבעיים לרחצה שלפי האמונה המקומית מרפאים כל חולי ושוק מקומי וצבעוני.

מקאסול המשכנו לעיירה ג'יבהי.

לסיכום החודש הראשון בהודו: האווירה קסומה, האוכל מצוין, ההודים מקסימים, הנופים משגעים, הדרכים לא פשוטות, 24/7 עם הילדים ועם הבן זוג זו חוויה מאתגרת שאי אפשר לצפות אותה. מה שבטוח שהזמן עובר כל כך מהר וצריך לנצל כל רגע, עם זאת צריך גם לאפשר לגוף ולראש לנוח וצריך למצוא את המקום שמאפשר זאת ופשוט להשאר.

והילדים, הם כבר חצי מקומיים, הפרות מבחינתם הן חלק מהנוף, ההודים כבר חברים שלהם, עם האנגלית הם כבר מסתדרים, הם יושבים ומחכים לאוכל גם ללא צורך במשחקים, שעת היקיצה מתאחרת, ואין ספק שהם יותר רגועים, שלווים ומבינים שיש גם חיים אחרים.