האמפי ובדאמי 24.12.2019-3.1.2020


האמפי הוא כפר קטנטן שבדרום הודו שבו אפשר למצוא הכל מהכל: חורבות של ארמונות, מקדשים ומבצרים, המהווים שריד לאימפרייה העתיקה, לצד נופים מרהיבים של שדות אורז נרחבים, סלעי גרניט גבוהים, מטעי בננות ואגמים כחולים.

בעיירה יש נהר מרכזי, החוצה אותה לשניים ומפריד בין חלקיה. הצד הדרומי שלה הוא האזור האותנטי יותר של חיי הכפר ההודי והצד הצפוני הוא הצד המועדף על התיירים אשר מחפשים שקט, שלווה ומרגוע. בצד זה נמצאים רוב הגסטהאוסים, המסעדות, ופינות זולה נעימות על רקע של שדות אורז ציוריים ושלווה שאין כמותה.

להאמפי הגענו אחרי מנוחה של חודשיים בגואה ופרידה מבית, שגרת יום וחברים טובים. נסענו נסיעת לילה באוטובוס סליפר במשך 9 שעות. לפני העליה לאוטובוס המתנו 3 שעות, עד השעה 12 בלילה, בפינת רחוב בגואה, מקום נטוש לגמרי בשעות הלילה, שהמבקרים היחידים באזור הן הפרות והכלבים שכל אחד מהם כובש שטח אחר שהולך ונסגר סביבנו.

הנסיעה בסליפר היתה חוויה לא נעימה בכלל, הדרך היתה מלווה במהמורות רבות בכביש ובסיבובים חדים. ראשנו התנגש מספר פעמים בתקרה של האוטובוס, ידנו הגנו על הילדים שישנו לידנו ובמהלך השעות הללו התווספו מס' חבורות ברגליים מהתנגשויות נוספות. בנוסף לכל זה, ירדתי באמצע הלילה להתפנות באמצע שום מקום. חציתי תעלה חשוכה לגמרי בדרכי הלוך, ובדרכי חזור פספסתי אותה, נפלתי פנימה, התווספו עוד כמה פצעים מדממים. הגענו עייפים ומותשים בשעות הבוקר המוקדמות. אסף אותנו מתחנת אוטובוס נהג ריקשה שליווה אותנו לכמה טיולים נחמדים באזור. בגסטהאוס חיכו לנו משפחה שהיינו איתם בגואה. נפרדנו רק ל- 3 ימים אך ממש חיכינו לראותם. 

בהאמפי בעיקר טיילנו וביקרנו בארמונות, אתרים קדושים והתבוננו בנוף המדהים. הנוף הבולט הוא סלעים ענקיים המונחים זה לצד זה. ישנן 2 גרסאות להיווצרות הסלעים האלו, האחת הנה שזוהי תופעת טבע והשניה שזהו מעשה ידיו של האנומן, אל הקוף. בכל מקרה זה מראה מדהים ביופיו, זה נוף סלעי, גרניטי, בהיר, גבעות גבוהות עשויות ממפולות או מסחף של סלעים בגדלים שונים ובצורות שונות. המדריך שליווה אותנו היה מאוד שירותי ובעל ידע עצום, כך שמאוד נהנינו בימים איתו.

ישנו בהום סטיי בחדר משפחתי שהוכן ברגע האחרון במיוחד עבורנו, לדבריה של בעלת המקום. ההום סטיי ממוקם בצד הדרומי, בין שדות בננות וכפרים קטנים. אני מאוד אוהבת את ההרגשה של שהיה בבית של אנשים אחרים, יקי פחות, בכל מקרה הם דואגים לנו לכל מה שאנו צריכים, אוכל, הסעות, טיפים והכוונות. הבילוי המשותף איתם ועם בני המשפחה גרם לנו להקשר אליהם ולחוות איתם את החיים שלהם.

מדי יום עברנו לצד הצפוני, באמצעות סירה שעושה דרכה הלוך ושוב במשך כל היום. שם אכלנו לרוב, במסעדות מערביות, הכנו תכשיטים, ביקרנו בבית היהודי ובילינו עם חברים נוספים מגואה. באחת החנויות שידועה גם בשיעורי הצורפות והמקרמה שלנו, אור הכין לוכד חלומות מהמם, הוא ישב במשך כמה שעות ולא ויתר ונוגה וחברתה הכינו טבעות חברות.

לאחר 3 ימים שבילינו עם חברינו, הינו צריכים להפרד והפעם לכמה חודשים לפחות, הפרידה היתה קשה, גם לנו וגם לילדים, ממש נקשרנו אליהם.
הפרידות האלו קשות במיוחד, הן יוצרות מציאות חדשה בשניה, מצריכות כוחות חדשים לאסוף את הילדים העצובים מהפרידה, להעסיק אותם יותר, וגם אנחנו מזילים דמעה מלאמר שלום לאנשים מיוחדים שעשו לנו טוב.

בימים לאחר מכן בילינו יותר באזור המתויר, יצאנו עם המדריך לטיול של יום, ראינו שקיעה מצלע הר, ביקרנו באגם ורחצנו בו, חגגנו את חנוכה בבית היהודי ואכלנו שם ארוחת שישי. באותו הערב היינו צריכים לחזור בשעות הערב המאוחרות לצד השני של הנהר ומאחר והסירות לא עוברות בנהר בשעה זו שיריינו מישהו שיקח אותנו עם סירה קטנה (קססונית) לצד השני. הדבר היה אסור ולכן היינו צריכים לעשות זאת בחושך מוחלט, היתה חוויה מפחידה ולא חזרנו עליה שוב.
ערב אחד יצאנו לסרט הודי ובחרנו סרט שיש בו כמה שיותר שירים וריקודים. לצערנו האנשים באולם לא קמו לשיר ולרקוד (כפי שקורה בדרך כלל בסרטים הודים), ולמרות שלא הבנו מילה מהסרט, הבנו את העלילה והיה די משעשע.

לאחר 6 ימים נאלצנו לפנות את החדר במלון ונשארו לנו עוד 2 לילות לפני הטיסה דרומה. לאחר התלבטויות רבות החלטנו לנסוע לעיירה בשם בדאמי, עיר הודית לחלוטין, שתיירים כמעט ואינם פוקדים את האזור, מלונות בסיסיים לגמרי ודאבות בלבד, אוכל הודי מסורתי.

בדאמי היא עיר עתיקה ויפיפיה. יש בה מערות, מבצר ומקדשים. כל הדברים האלה יושבים בפאתי העיירה, על צוקים יפהפיים, וביניהם אגם. התושבים, שלא רגילים לראות הרבה מערביים, מאוד ידידותיים וסקרנים. המשפט היחיד שהם יודעים לומר באנגלית הוא: ווט איז יור ניים, אז היינו צריכים לומר את שמנו עשרות פעמים ביום רק כדי להיות נחמדים בחזרה.

השוק בעיירה הוא השוק הצבעוני, השמח והיפה ביותר שראיתי. כולם יושבים על הרצפה עם סדין ועליו פירות וירקות, מגוון חיות מסתובבות סביב (חזירים, כלבים, פרות וקופים) והשמחה רבה. כל השכונה שבין השוק והרחוב הראשי לבין האגם והצוקים מאוד מיוחדת. כמעט רק מגורים, בתים נמוכים ולבנים אנשים שיושבים מחוץ לבתיהם וחיים את היום יום הפשוטים.

עם הגעתנו לעיירה הלכנו לאתר המרכזי והוא המערות. 4 מערות עתיקות חצובות בסלע ובהן עיטורים ותגליפים מרשימים. מהמערות נשקף נוף נפלא של האגם שמתחת ושל מצוקי הסלע הכתומים שמצידו השני. כבר כשהגענו לשם הבנו שעשינו בחירה מצוינת ותמיד טוב לגלות מקומות חדשים, גם אם הם מחוץ לשביל החומוס המוכר בהודו. נהפוך הוא, החוויה יותר עוצמתית כשמגיעים לעיר או כפר אותנטי שטרם גילו אותו. האוכל היחיד הם מאכלים מקומיים, המחירים זולים ומגוחכים, המקומיים מאוד תמימים ומקסימים ושמחים לראות כל אחד שאינם רואים כל יום במשך חייהם בבית ובסביבתו.

בערב ביקרנו בשוק ובחנויות המקומיות, זה היה ערב הסילבסטר אז אנשים רבים פקדו את חנויות המתוקים שהיו עמוסות בעוגות קצפת בעיטורים ובאיחולי שנה חדשה.

את הלילה העברנו בחדר קטנטן ובסיסי לחלוטין, מחלון החדר נשמעים צלילי השכנים שהלכו והתעצמו לקראת השעה 12 בלילה ולתוך השעות הקטנות במסיבות סילבסטר הודיות.

ביום למחרת יצאנו לרחוב הראשי בתקווה לאכול ארוחת בוקר נורמלית. עברתי בין כל הדאבות באזור וטעמתי בכל אחד מהם את המאכל שלו. אורז אדום עם ביצה חריפה, צ'אי מאסלה אמיתי, דוסה (מאפה מאורז) ופורי (מאפה מתוק). היתה לנו ריבה בתיק אז בסוף סיימנו את ארוחת הבוקר בלמרוח על הפורי ריבה (מעדן אמיתי). זו היתה אחת מארוחות הבוקר המהנות ביותר שהיתה לנו בטיול. 

במהלך היום ביקרנו במקדשים באזור ובאתר שכולו צוקים גבוהים. בסיור הצטרף אלינו מדריך שהסביר לנו על המקדשים והמבנים באתר. המסלול הוא עליה שלארכה תצפיות מדהימות על העיירה ועל הטבע מסביב. מכל מקום רואים את האגם הגדול, הצוקים והמערות.

המראות היו מרהיבות, פלא של טבע בתוך עיירה קטנה, הכל אותנטי וקסום.

בצאתנו מהאתר ישבנו לאכול, אני קניתי פרי וישבתי בשפת המדרכה. היה ידוע שיש המון קופים באזור ואלו מאיימים לחטוף כל מאכל מסביבם. כשלא ראיתי קוף באזור ובתמימותי, נהניתי מלשבת רגע בחוץ ולאכול. לאחר מס' ביסים בודדים הגיח קוף ובשניות חטף את הפרי מידי. לא עשיתי זאת שוב.

מאוחר יותר ביקרנו באגם וראינו את השקיעה מאחד המקדשים סביב.

ביום למחרת קמנו מוקדם לקראת נסיעה בלוקאל בס לעיר ממנה טסנו לדרום הודו. נסיעה של שעתיים וחצי עם המוני הודים ועוד חוויה שלא נשכח.

עזבנו את בדאמי בחיוך גדול ובזוית נוספת בטיול שלנו, שאפשר לחפש את הלא מוכר וליהנות, שהאפשרויות דלות קל יותר ומהנה יותר, במיוחד עם הילדים ושאנחנו מספיק משופשפים בטיול כדי להעז ולסטות מהנוחות שהיינו רגילים אליה עד כה (שהיא עדיין לא קרובה לחיים שלנו בארץ).