דרמסלה 10-29.8.19


השם דרמסלה (Dharamsala) מייצג בעצם כמה כפרים השוכנים להם יחד בצפון הודו, במדינת הימאצ'ל פארדש מערבית לעמק קולו.

דרמסלה היתה בעברה מחנה צבאי בריטי, אך כאשר הסינים פלשו בשנות ה- 60 לטיבט והדלאי לאמה גלה מארצו דרך מעברי ההרים- הודו העניקה לו ולטיבטים מקום מקלט בדרמסלה.

עם השנים הפכה דרמסלה למרכז העשרה חוויתי, בה ניתן למצוא מגוון רחב של חוגים וסדנאות שמועברים גם על ידי מקומיים, אך גם על ידי עוברי אורח ומורים מרחבי העולם.

דרמסלה לא היתה חלק מהמסלול, כפי שלא היתה ב- 2 הטיולים להודו הקודמים שלי.

פסחתי בעבר על דרמסלה מהסיבה שהינה אזור שצבוע יותר בדגל ישראל מאשר הודו והרי זו לא מטרת הטיול.

הפעם, לאחר שיחות עם משפחות אחרות, הבנתי שזהו יעד מושלם לילדים.

הגענו לדרמסלה לאחר שהייה של יותר כחודש בכפרים, לאזור שוקק חיים, מערבי לחלוטין, תוסס ובעל קסם מיוחד מהנוף הירוק ההרי והיפהפה.

דרמסלה ידועה כאזור גשום מאוד (האזור השני בעולם בכמות הממטרים הגדולה ביותר). לעיתים גם מתעוררים בבוקר בתוך ענן, כך שלא מזהים ממרחק של יותר ממטר אחד.

הגענו לדרמקוט (אחד הכפרים בדרמסלה) לאחר נסיעה של כ- 9 שעות מעמק טריטאן, נסיעה מוצלחת מאוד בה חלק מהזמן הילדים ישנו, בחלקו השני צפו בנוף המהמם החולף דרך חלון הרכב.

קיבל אותנו בעל הגסט האוס (אניל) וליווה אותנו לחדרו. אניל הוא איש מיוחד מאוד, חיובי ומארח מעולה.

בימים הראשונים בדרמסלה היינו צריכים להבין ולקרוא את האזור, היכן עושים סדנאות, היכן המסעדות הטובות והיכן האטרקציות סביב.

דרמסלה עבור הילדים היה המקום בו הם זכו ליצור, להכיר חברים חדשים, להיות רוב הזמן בעשייה ולחוות חוויות חדשות.

הכפר עצמו מסתכם ברחוב אחד שאורכו כ- 400 מטר שכולו חנויות של תכשיטים, מסעדות, סדנאות בישול, יוגה, ציור ואבני חן.

לקח בערך יומיים שלושה להבין היכן אנחנו נמצאים ומה עושים שם רוב הזמן.

את הבקרים בילינו במסעדה הקרובה למלון (שמיים) ששם היה אפשר למצוא את התפריט העשיר והטעים ביותר בכפר, ואת המלצרים החביבים ביותר שדאגו להתחבר לילדים וגם לשעשע אותם מדי פעם.

יש משהו מאוד נחמד כשמגיעים למקום מסוים ולאחר כמה ימים אנשי הכפר מכירים אותך ואת הילדים, אומרים שלום ומאירי פנים. לילדים הדבר מאוד נכון ונוח, הם מתחילים להרגיש בבית, תחושה שנותנת להם המון בטחון ורוגע. הם מכירים את בעל המכולת, את אנשי החנויות, את המסעדה הקרובה ומרגישים בטחון ללכת לאותם מקומות לבד.

אנחנו בדרך כלל מציידים אותם במכשירי ווקי טוקי שנותנים להם את הבטחון שאנחנו איתם.

לעיתים אף תהינו היכן הם נמצאים ואז מצאנו אותם בחנות הממתקים יושבים ליד המוכר ומבלים איתו, או במסעדה לאחר שהזמינו להם משהו לאכול. אני רואה בכך משהו חיובי שגם מאוד מאפיין את הילדים שלנו.

בשבועיים הראשונים בדרמסלה הילדים הכינו צמידים, השתתפו פעמיים בסדנת בישול אשר אפשרה להם לחתוך לבד, להכין את המצרכים ולבשל את האוכל לכל המשפחה, סדנת כדרות וסדנת תיפוף.

הלכנו לטיולים יומיים לכפר הסמוך בגסו. מרכז בגסו מורכב מרחוב אחד ארוך ארוך, שמשתרע, מכל עבר של הרחוב- גסט האוסים, מסעדות ומרכזי קורסים, שם גם ביקרנו במפלים ורחצנו במי הנהר.

ביקרנו במקלוד גאנג' שם שוכנים המוני נזירים טיבטים בגלימות אדומות, תיירים מכל רחבי העולם, נהגי ריקשות הודים ופליטים טיבטים המאפיינים כל פינה במקלוד הקטנה. וכמובן ביקרנו גם במקדש הדאלי לאמה, שזהו גם מקום מגוריו.

באחד הימים יצאנו לבקר בכפר לילדים טיבטים, חלקם יתומים שהוברחו מטיבט, חלקם בעלי משפחה ויש גם כאלו שנולדו בהודו. ישנם סניפים מלדאק בצפון הודו ועד הדרום עם יותר מ- 20,000 ילדים. בכפר גדלים ילדים מגיל חצי שנה עד 22, הילדים גרים במשפחתונים בהתאם לגיל. במקום יש גם בית ספר וגני ילדים. מרגש ויפה לראות את הילדים דואגים למחייתם, לוקחים חלק בהכנת האוכל שלהם, מנקים את אזור מגוריהם ובאופן כללי מאוד ממושמעים ומכבדים את המחנכים.

המטרה של הביקור בכפר הילדים היתה לראות ולבקר את הילדים וגם לתרום להם קצת כסף. סיפור דרך מאוד משמעותי באותו יום: בדרך פגשנו במשפחה שניגנו בצד הכביש בתקווה לקבל קצת כסף. הילדים נתנו להם. בהמשך בדרך פגשנו באיש מבוגר טיבטי שהלך איתנו בשביל, הראה לנו את הדרך ולימד אותנו קצת על טיבט. לרגע הוא עצר והוציא מתיקו חבילת עוגיות ונתן לכל אחד מהילדים. בהמשך פגשנו נזיר בודהיסטי שעזר לאריאל לאחר שהחליקה. הוא פתח את התיק וחילק לכל אחד מהילדים תפוח. אז היום לימדנו את הילדים שכשפותחים את הלב ונותנים, הדברים הטובים מגיעים אלינו בחזרה.

לאור כנראה זו היתה חוויה מאוד משמעותית, מאז הוא נותן מהממתקים שלו, מעביר מהדברים האישיים שלו לאנשים שנכנסים לו ללב ומציין שבטח הוא גם יקבל חזרה. אני מאוד מאמינה בזה.

לאחר שבועיים בדרמסלה תכננו להמשיך לדרכנו לרישיקש אך נאלצנו להשאר שבוע נוסף מאחר והבנות חלו.

השבוע הנוסף הזה למעשה היה לטובה, נתן לנו קצת את הזמן לנוח ולצבור כוחות למקום הבא.

אחד האירועים הזכורים לי במיוחד מאותו שבוע הוא היום בו לקחתי את אור איתי לטיול רגלי לכפר בגסו. נתתי לו להוביל את הדרך (אור מצטיין בניווט – אפילו יותר ממני). הוא הצליח להגיע ליעד, אמנם מדרך חדשה. זו היתה הליכה מאוד מהנה ובשביל הילד הגשמת חלומותיו – חופש מוחלט. נהניתי מכל רגע איתו.

ביום האחרון שלנו בכפר ביקרנו במרכז נורבלינקה,  מרכז לשימור התרבות הטיבטית. במתחם מבקרים בבתי מלאכה, שם רואים כיצד משמרים את האומנויות העתיקות של טיבט, במוזיאון, במקדש של הדאלי לאמה, בחנות מזכרות ובגן מקסים ברוח הזן.

לאחר כמעט 3 שבועות בדרמסלה עזבנו, בהרגשה שעזבנו בית, אנשים יקרים וחוויות טובות. זה חלק מהמסע...